האטימות כבר בלתי מתקבלת על הדעת.

בישראל חיים היום כ־150,000 שורדי שואה – קשישים שעברו את התהום ואיבדו הכל. ועכשיו, בסוף חייהם, כשהם הכי זקוקים לנו – המדינה מפנה להם את הגב. 53,000 שורדי שואה לא מוכרים בכלל – לא בגלל מה שעברו, רק בגלל תאריך שרירותי של עלייה. והאחרים? חלקם מקבלים 2,617 ₪ לחודש – ניסיתם לחיות על זה עם תרופות וסיעוד? חלק אחר מקבל 582 שקל לחודש – פחות ממחיר תרופה אחת. אז הם יושבים לבד, לפעמים ללא חימום בחורף, לפעמים ללא אוכל במקרר, תמיד ללא כבוד.

האמת הקשה: המערכת לא תזוז.
לא יהיה שינוי אם מישהו לא ידחף – ו"מישהו" זה אנחנו.
כן, בדיוק מי שקורא את זה עכשיו.
אפשר לבחור להיות בשקט – או להיות מי שעושה את ההבדל.
זה לא סיפור בטלוויזיה, זה קורה בחיים כל יום.
וכל יום שעובר הם מזדקנים יותר, כל יום שעובר עוד מעט מאבדים תקווה.
אבל כשאתה פועל – משהו משתנה.
אתה אומר להם: "אני רואה אותך, אני זוכר, אתה לא לבד."
וזה מציל נפשות. ממש.

השאלה "למה אני?" פשוטה: כי אתה יכול.
ואם אתה יכול ולא עושה – מי כן? הם שרדו את הבלתי אפשרי.
עכשיו תורנו לא לאכזב אותם. במינימום האפשרי.