האם זו לא אמורה להיות חובתה של המדינה לדאוג שאזרחיה הוותיקים וניצולי השואה יקבלו את כל זכויותיהם עד השקל האחרון? יוזמה חדשה וחשובה בבת ים, המציעה סיוע במיצוי זכויות, היא לא רק סיפור הצלחה מקומי. היא כתב אישום חריף נגד מערכת שהפכה את הקיום הבסיסי למבוך ביורוקרטי בלתי אפשרי, והפקירה את החלשים ביותר להיאבק בו לבדם.
הסיפור המלא
מאחורי הכותרת המעודדת על 'סיוע אישי ללא תשלום', מסתתרת אמת שחייבים לזעוק: המדינה הרימה ידיים. אנשים שבנו את הארץ הזאת, ששרדו את התופת, נאלצים כעת להיאבק על הנחה בארנונה, על סיוע רפואי או על קצבה שמגיעה להם כחוק. הם לא מבקשים טובות, הם דורשים את מה שמגיע להם על פי דין. העובדה שנדרשת התערבות של עמותות ומתנדבים כדי לנווט בסבך הביורוקרטיה היא עדות לכשל מערכתי עמוק. כל טופס שלא מולא, כל זכות שלא מומשה – היא הפקרה.
הזווית שלנו
הסיפור הזה גדול יותר מעיר אחת או מעמותה אחת. הוא המראה של החברה שלנו. האם נמשיך להסתפק ביוזמות נקודתיות ומרגשות שיכסו על מחדל לאומי מתמשך? אסור לנו להסכים למצב שבו צדק הופך לפרויקט התנדבותי. שתפו את הפוסט הזה. תייגו את נבחרי הציבור שלכם. חייבים שכולם ידעו: מיצוי זכויות הוא חובת המדינה, לא משימה של עמותה.
