התרופה לבדידות היא לא כדור. היא אתה.

יש שקט כזה.
שקט של חדר מלא זיכרונות,
אבל ריק מאנשים.

אלה ששרדו הכל.
הכל, חוץ מהשקט הזה.

הסיפור המלא

ראינו את הדממה הזאת.
הרגשנו אותה במסדרונות.
ושמענו אותה דרך הדלתות הסגורות.

והחלטנו שאנחנו לא מוכנים.
לתת לה לנצח.

אנחנו לא תאגיד ענק.
אנחנו פשוט אנשים.
כמוך וכמוך.

שהחלטנו לדפוק על דלת.
פעם בשבוע.
להביא כוס תה חם.
סיפור קטן.
אוזן קשבת.

ופתאום, החדר כבר לא ריק.
השקט מתחלף בצחוק קטן.
הזיכרונות מקבלים קול.

מפגש קטן ופשוט.
בלי מילים גדולות.
בלי הבטחות.

רק אדם אחד שמראה לאדם אחר,
שהוא לא נשכח.
זה כל הסיפור כולו: להזכיר להם שהם לא לבד.

הקשר הזה שנרקם,
הוא חבל הצלה.
הוא עוגן של ביטחון.

הידיעה שיש מישהו בעולם,
שחושב עליך.
שמחכה לך.

החיבור האנושי הזה, הוא התרופה החזקה בעולם.

הזווית שלנו

הבדידות היא משא כבד.
אבל הפתרון, הוא כל כך קל.

הוא שיחת טלפון.
הוא ביקור קצר.
הוא הנוכחות שלכם.

אתם לא צריכים שום דבר מיוחד.
רק לב פתוח.
ורצון טוב.

אנחנו, במשפחת 'אני זוכר',
חיים את האמת הפשוטה הזאת.
הכוח נמצא במעשה הקטן.

בואו להיות התרופה לבדידות.
בואו להיות האור.
בואו להצטרף אלינו.

כי אף אחד,
לא צריך להיות לבד.
במיוחד לא הם.