לא צריך הרבה. רק לב פתוח ויד מושטת.

יש שקט.
שקט כזה
שנכנס לעצמות.

הבדידות היא חדר
שהקירות שלו מתקרבים.
לאט, לאט.

הסיפור המלא

וראינו את החדרים האלה.
הרגשנו את הקירות.
הבנו שאי אפשר
לעמוד מנגד.

אי אפשר לתת
לגיבורים שלנו,
אלה שעברו הכל,
להישאר לבד.

החלטנו להיות שם.
לא עם סיסמאות גדולות.
לא עם הבטחות.
פשוט להיות.

זה מתחיל בשיחת טלפון.
"שלום, מה שלומך?"
פתאום, השקט נשבר.

זה ממשיך בביקור.
כוס תה חם.
סיפור ישן שנזכרים בו.
חיוך קטן, נבוך.

פתאום, החדר מתרחב.
פתאום, יש אוויר.
התרופה לבדידות היא פשוט להיות שם.
להקשיב. באמת להקשיב.

לשמוע על ילדות
שהייתה פעם,
על אהבה ראשונה,
על חיים שלמים.

אנחנו מגלים
אוצרות אנושיים.
אנחנו מקבלים
הרבה יותר ממה שאנחנו נותנים.

כל ביקור כזה
הוא ניצחון קטן.
ניצחון של האור
על החושך.

של החום
על הקור.
של הביחד
על הלבד.

אנחנו לא מתנדבים, אנחנו הופכים למשפחה.
הופכים להיות הנכדים
שלא תמיד יכולים לבוא.
החברים שהחיים הרחיקו.

אנחנו היד שמחזיקה
יד רועדת.
האוזן ששומעת
את מה שהלב לוחש.

וזה כל כך פשוט.
זה לא דורש כוחות על.
רק רצון טוב.
רק שעה בשבוע.

שעה אחת שיכולה
להציל עולם ומלואו.
עולם שלם
שחי מאחורי דלת אחת.

כל אחד מאיתנו יכול להיות קרן אור.
להזכיר להם
שהם לא לבד.
שהם לא נשכחו.
שהסיפור שלהם חשוב.

הזווית שלנו

הם לא צריכים הרבה.
הם צריכים אותנו.
אתכם.

הם צריכים את החיוך שלכם.
את הסיפור שלכם.
את הנוכחות שלכם.

בואו להיות האור
שנכנס דרך החלון.
בואו להיות הקול
ששובר את הדממה.

הצטרפו למשפחה שלנו.
משפחת "אני זוכר".
בואו לתת ולקבל
חיבוק שלא נגמר.

כי אף אחד
לא צריך להיות לבד.
בטח לא הם.