התרופה לבדידות לא נמצאת בבית מרקחת. היא נמצאת בלב שלך.

יש שקט כזה,
שצועק חזק יותר
מכל רעש.

זה השקט
שאנחנו כאן
כדי לנצח. ביחד.

הסיפור המלא

קראנו את הכתבה.
ראינו את הכותרת.
'להזכיר שהם לא לבד'.

ומשהו בבטן התהפך.
הבנו מיד.
זו לא עוד ידיעה חדשותית.

זו קריאה.
זו משימה.
זו השליחות של כולנו.

חשבנו על האנשים האלה.
הגיבורים השקטים שלנו.
אלו שעברו את הנורא מכל.

ובנו לנו מדינה לתפארת.
ועכשיו, בסוף חייהם,
הדבר שהכי מפחיד אותם
הוא לא הזיכרון.

הוא השקט.
הדלת שלא נפתחת.
הטלפון שלא מצלצל.

הבנו שאסור לנו
לעמוד מנגד.
שאנחנו חייבים לקום
ולעשות מעשה.

לא מעשה גדול.
לא תרומה כספית.
משהו הרבה יותר פשוט.
והרבה יותר חזק.

לתת שעה.
שעה אחת בשבוע.
לשבת יחד על קפה.
להקשיב לסיפור.

להחזיק יד רועדת.
להביט בעיניים טובות.
פשוט להיות שם.

גילינו מהר מאוד
שהשעה הזאת
היא לא רק בשבילם.
היא גם בשבילנו.

גילינו שכשאתה נותן
מעט מזמנך,
אתה מקבל עולם ומלואו.

אתה מקבל חוכמת חיים.
אתה מקבל פרופורציות.
אתה מקבל חבר חדש.

אתה הופך להיות
המשפחה שהייתה חסרה.
הנכד, הבן, החבר.

פתאום, השקט בביתם
הופך לצחוק.
הבדידות הופכת
לציפייה דרוכה.

לביקור הבא שלנו.
לשיחת טלפון קצרה.
לידיעה הפשוטה
שמישהו חושב עליהם.

שמישהו זוכר.
שמישהו אוהב.
שהם לא לבד בעולם.

הזווית שלנו

הסיפור הזה
הוא לא על עמותה.
הוא עלינו. עליכם.

הוא על הכוח שיש
בכל אחד מאיתנו
להדליק את האור.

לנצח את החושך
של הבדידות.
במעשה אחד קטן.

אל תחכו.
הם מחכים לכם.

בואו להיות הלב הפועם.
היד המושטת.
התשובה לתפילה שקטה.

בואו להצטרף
למשפחת 'אני זוכר'.
בואו להיות התקווה
בחיים שלהם.