הם שרדו את הגיהינום. הם לא שורדים את הבירוקרטיה שלנו.

חשבתם פעם
מה יותר קשה?
לשרוד את אושוויץ,
או לשרוד את הבירוקרטיה הישראלית?

לא נגד נאצים.
נגד טפסים, עוני ובדידות.

הסיפור המלא

ההורים שלנו,
הסבים והסבתות,
אלו ששרדו את התופת,
אמרו לנו תמיד:
'שזה לא יקרה שוב'.

הם לא התכוונו רק למחנות.
הם התכוונו לאדישות.
לקהות החושים.
לאובדן צלם האנוש.
למצב שבו
אדם הופך למספר.
לחפץ. לנטל.

והנה אנחנו.
במדינה שהם חלמו עליה.
המדינה שהייתה אמורה
להיות להם בית מבטחים.
וכאן, דווקא כאן,
הם נתקלים בקיר.
קיר של פקידים.
קיר של חוסר סבלנות.
קיר של שכחה.

מבוך בירוקרטי
שגם אדם צעיר
הולך בו לאיבוד.
אז תארו לכם
אדם בן 90.

כ-150,000 ניצולי שואה
חיים היום בישראל.
לפי הדוחות,
אחד מכל שלושה ניצולים
חי מתחת לקו העוני
או קרוב אליו.

אחד מכל שלושה.
תקראו את המשפט הזה שוב.
זה לא מספר.
אלו פנים. סיפורים.
זו סוניה מחדרה,
שבוחרת בין תרופות
לאוכל.
זה יצחק מבאר שבע,
שאין לו כסף
לחמם את הבית בחורף.

הם לא מבקשים רחמים.
הם לא מבקשים נדבות.
הם דורשים את מה
שמגיע להם בזכות.
לא בחסד.

אבל המערכת אטומה.
המערכת עייפה.
המערכת שכחה
את מי היא אמורה לשרת.
היא שכחה
שהמספרים על הזרוע
הוחלפו במספרים
בתור למשרד ממשלתי.

הבטחנו לזכור.
אבל מה אנחנו זוכרים?
מספרים? טקסים?
הזיכרון האמיתי הוא אחריות.
והאחריות הזאת,
אנחנו מועלים בה.
בכל יום.
בכל פעם שניצול שואה
מרים ידיים מול המערכת.
הם טעו לחשוב
שאנחנו חסינים.
שהלקח נלמד.
זה לא שאנחנו *יכולים* להיות 'כאלה'.
אנחנו כבר 'כאלה'.

הזווית שלנו

אז מה עכשיו?
נמשיך לשתוק?
נמשיך להגיד 'יהיה בסדר'?
נמשיך להדליק נר
פעם בשנה
ולהרגיש שעשינו את שלנו?

לא עוד.
השתיקה הזאת
היא שיתוף פעולה.
האדישות הזאת
היא פשע.

הגיע הזמן
להסתכל למציאות בעיניים.
להבין שהמלחמה האחרונה שלהם
מתרחשת כאן, עכשיו.
והאויב הפעם
הוא אנחנו.
השכחה שלנו.
הבירוקרטיה שלנו.
העייפות שלנו מהם.

הסיפור הזה
חייב לצאת החוצה.
הוא חייב להדהד
בכל בית בישראל.
בכל מסדרון בכנסת.
לא כדי שנרגיש רע.
כדי שנתחיל לפעול.

הם לא צריכים את הרחמים שלנו.
הם צריכים את הצדק שלנו.

שתפו את הפוסט הזה.
דברו על זה.
תדרשו תשובות.
אל תתנו לסיפור שלהם
להיגמר בדממה.
המאבק הזה
הוא המבחן האחרון
של החברה הישראלית.
אסור לנו להיכשל בו.