זאבים ברשת: כך צדים את ניצולי השואה והקשישים מול העיניים שלנו

איך הפכנו לחברה
שבה הגיבורים שלנו
נשדדים לאור יום?

מול המסך המרצד,
במקום שאמור להיות
הכי בטוח בעולם.
זו לא שאלה רטורית.
זו כתב אישום.

הסיפור המלא

הם קוראים לעצמם
'יזמים'. 'משווקים'.
האמת פשוטה יותר:
הם ציידים.

והטרף קל.
קל מדי.
הדור שבנה פה מדינה.
הדור ששרד את התופת.

הם לא פורצים דלתות.
הם לוחשים מילים מתוקות.
דרך פייסבוק.
דרך וואטסאפ.

'זכית בפרס'.
'נכדך בצרה, צריך כסף'.
'השקעה חד-פעמית'.
הם מזהים את הבדידות.
הם מריחים את התמימות.

הם יודעים שהאצבעות
על המקלדת איטיות יותר.
שהעיניים מתקשות לקרוא
את האותיות הקטנות.
שהאמון באנשים
הוא ערך ישן,
שהם לא למדו לבגוד בו.

זו לא רק גניבת כסף.
זו גניבת הנשמה.

כל קליק תמים,
כל שיתוף פעולה,
מרוקן חשבון בנק,
אבל בעיקר מרוקן
את שארית הכבוד העצמי.
את תחושת הביטחון
שנשארה להם.

אנחנו דחפנו אותם
אל העולם הדיגיטלי.
'כדי שתהיו בקשר עם הנכדים'.
'כדי שלא תהיו לבד'.

והשארנו אותם שם.
חשופים.
בלי הדרכה.
בלי הגנה.

המדינה? עסוקה.
המשטרה? קורסת.
הבנקים? מגלגלים עיניים.
ובינתיים, ההונאות הופכות למגיפה.

אלפי קשישים בשנה.
ניצולי שואה שאיבדו
את הפיצויים מגרמניה.
קשישים שאיבדו
את כל חסכונות חייהם.

הבושה משתקת אותם.
הם לא מספרים לילדים.
הם מאשימים את עצמם.
'איך הייתי כל כך טיפש?'.

הם לא טיפשים.
הם אנשים שגדלו
בעולם אחר.
עולם שבו מילה הייתה מילה.

היום, מילה היא מלכודת.
וכל לייק הוא פיתיון.
השתיקה שלנו היא הדלק
שמניע את המכונה הזאת.

כל עוד נמשיך להתעלם,
הציידים ימשיכו לחגוג.
על חשבון האנשים
היקרים לנו מכל.

זה לא גורל.
זו הפקרות.

הזווית שלנו

אסור לנו לעמוד מנגד.
החוב שלנו כלפיהם
לא נגמר בהדלקת נר זיכרון.
הוא נמדד כאן ועכשיו.

בפעולות שלנו.
בזעקה שלנו.
הסיפור הזה חייב להישמע.
בכל בית בישראל.

שתפו את הכתבה הזאת.
אל תניחו לה להיעלם.
דברו עם ההורים, הסבים והסבתות.
תשאלו. תזהירו. תקשיבו.

המודעות היא קו ההגנה היחיד
שנותר להם.

הם לחמו בשבילנו.
עכשיו תורנו להילחם
בשבילם.