זה התחיל אצל שלמה בקומה הרביעית בבת ים. אבל האמת המרה הרבה יותר גדולה.
בישראל 2026, בזמן שכולנו "ממשיכים הלאה", יש 850 ניצולי שואה שרשומים אצלנו כרגע. הם לא מחכים לצל"ש. הם לא מחכים למדליה. הם מחכים לארוחה חמה.
המספרים שלא יתנו לכם לישון:
51% מניצולי השואה בישראל סובלים מחוסר ביטחון תזונתי.
40,000 קשישים חיים בבדידות מזהרת ומתחת לקו העוני.
0 רזרבות. אין לנו מחסנים. אם לא נבשל היום — הם לא יאכלו מחר.
הם שרדו את הגטאות. הם שרדו את מחנות הכפייה. הם הגיעו לכאן, הקימו מדינה מהריסות, בנו לנו בתי ספר, בתי חולים, וצבא חזק.
היום, כשהם בני 90+, הם נאלצים לבחור: תרופות או לחם? חימום או ארוחה חמה?
אנחנו מבטיחים להם כל שנה בטקסים "לעולם לא עוד". אבל "לעולם לא עוד" מתחיל בצלחת שלהם. היום בצהריים.
אל תגידו לי "כל הכבוד". תעזרו לי למלא את המקרר שלהם.
אני עשיתי את שלי בשטח. עכשיו התור שלכם לעשות את שלכם בבית.
אפשר להמשיך לגלול. אפשר להגיד "המדינה צריכה לטפל בזה". אבל בזמן שאתם אומרים את זה — המקרר של שלמה נשאר ריק.
אין "אחר כך" לרעב. אין "מחר" לאוכל.
לחצו עכשיו על הקישור, תרמו ארוחה חמה, ובואו נחזיר להם את הכבוד שמגיע להם
רגע! אל תסגור את הדלת על שלמה
אולי אתה חושב ש-32 ש"ח זה לא הרבה. אבל עבור שלמה, זו התשובה לשאלה שלו: 'מישהו יבוא מחר?'. אל תשאיר אותו בלי תשובה
גדלתי לצד סבא, ניצול שואה שחי שנים לבדו. ראיתי מקרוב את השקט המעיק, את הבדידות, ואת התחושה שמי שבנה את המדינה – פשוט נשכח מאחור.
הקמתי את "אני זוכר" מתוך אחריות אחת: להפסיק לדבר על הזיכרון, ולהתחיל לפעול למען הניצולים.
אני מתנדב ב"לחיות בכבוד" כי ראיתי בעיניים שלי: כאן אין מתווכים. אין בזבוז. כל שקל הופך לארוחה חמה שנמסרת ביד.
אני עושה את זה כי זה פשוט חשוב לי.
העמותה פועלת עם כל האישורים הנדרשים ובשקיפות מלאה על מנת לוודא שכל אגורה שנתרמת מגיעה לנזקקים והופכת בקצה לאוכל חם ומזין למי שבאמת צריך אותו.