מאחורי כל ארוחה יש מתנדב שנכנס הביתה, שואל “מה שלומך היום?”
ומקשיב.
שואל איך אפשר לעזור עוד?
עבור ניצולים שחיים בבדידות,
זה הרבה יותר מארוחה חמה זו ההוכחה שעוד זוכרים אותם.
זה רגע ששובר שתיקה ארוכה.
עזרו לנו להיחלם במצב עכשיו
האטימות כבר בלתי מתקבלת על הדעת.
בישראל חיים היום כ־150,000 שורדי שואה – קשישים שעברו את התהום ואיבדו הכל. ועכשיו, בסוף חייהם, כשהם הכי זקוקים לנו – המדינה מפנה להם את הגב. 53,000 שורדי שואה לא מוכרים בכלל – לא בגלל מה שעברו, רק בגלל תאריך שרירותי של עלייה. והאחרים? חלקם מקבלים 2,617 ₪ לחודש – ניסיתם לחיות על זה עם תרופות וסיעוד? חלק אחר מקבל 582 שקל לחודש – פחות ממחיר תרופה אחת. אז הם יושבים לבד, לפעמים ללא חימום בחורף, לפעמים ללא אוכל במקרר, תמיד ללא כבוד.
האמת הקשה: המערכת לא תזוז.
לא יהיה שינוי אם מישהו לא ידחף – ו"מישהו" זה אנחנו.
כן, בדיוק מי שקורא את זה עכשיו.
אפשר לבחור להיות בשקט – או להיות מי שעושה את ההבדל.
זה לא סיפור בטלוויזיה, זה קורה בחיים כל יום.
וכל יום שעובר הם מזדקנים יותר, כל יום שעובר עוד מעט מאבדים תקווה.
אבל כשאתה פועל – משהו משתנה.
אתה אומר להם: "אני רואה אותך, אני זוכר, אתה לא לבד."
וזה מציל נפשות. ממש.
השאלה "למה אני?" פשוטה: כי אתה יכול.
ואם אתה יכול ולא עושה – מי כן? הם שרדו את הבלתי אפשרי.
עכשיו תורנו לא לאכזב אותם. במינימום האפשרי.
גדלתי לצד סבא, ניצול שואה שחי שנים לבדו. ראיתי מקרוב את השקט המעיק, את הבדידות, ואת התחושה שמי שבנה את המדינה – פשוט נשכח מאחור.
הקמתי את "אני זוכר" מתוך אחריות אחת: להפסיק לדבר על הזיכרון, ולהתחיל לפעול למען הניצולים.
אני מתנדב ב"לחיות בכבוד" כי ראיתי בעיניים שלי: כאן אין מתווכים. אין בזבוז. כל שקל הופך לארוחה חמה שנמסרת ביד.
אני עושה את זה כי זה פשוט חשוב לי.