המדינה מודה בכישלון: במשך שנים, ירושות של קשישים נמחקו בשם הנדל״ן

כמה שנים?
כמה ניצולי שואה?
כמה קשישים עשוקים?

סוף להפקרות המשפטית
שאיפשרה לגזול
את הדבר היקר ביותר:
הבית. הירושה. הזיכרון.

הסיפור המלא

הסיפור היה פשוט.
והאכזריות בו
בלתי נתפסת.

אדם מבוגר,
דור המייסדים,
חי כל חייו בדירה.

מגיע יזם.
מבטיח הרים וגבעות.
דירה חדשה, ביטחון.

הקשיש חותם.
סומך על המילה הכתובה.
סומך על המערכת.

ואז, הוא הולך לעולמו.
בשיבה טובה.
לפני שהטרקטור הראשון עלה לשטח.

והיורשים? הילדים?
מגלים את האמת המרה.
החוזה התפוגג עם מותו.
הזכויות נמחקו.

חלום של עשרות שנים
הפך לסיוט בירוקרטי.
זה לא היה מקרה.
זו הייתה שיטה.

שיטה циנית ודורסנית
שראתה בקשישים מכשול.
לא אזרחים שווי זכויות.

עכשיו המדינה מתעוררת.
פתאום מגנה על היורשים.
אבל אנחנו שואלים:

איפה הייתם עד עכשיו?
כמה משפחות איבדו הכל?
כמה צער וכאב נגרמו
בשנים של עצימת עיניים?

הזווית שלנו

התיקון הזה
הוא לא חסד.
הוא חובה מוסרית.

אבל הוא גם כתם.
כתם על המצפון הלאומי שלנו.
אות קלון שמזכיר לנו
איך הפקרנו את היקרים לנו מכל.

את אלה שבנו את המדינה.
את אלה ששרדו את התופת.

הסיפור הזה חייב להדהד.
אסור שהוא יישכח.
שתפו. דברו על זה.

כדי שהמילה ״התחדשות״
לא תהיה לעולם
מילה נרדפת לעושק.