כמה עולה כבוד?
שאלה טובה.
תשאלו את 2,500
ניצולי השואה
שנפטרו בשנים האחרונות.
הם לא נפטרו בביתם.
הם לא נפטרו בנחת.
הם נפטרו בתור.
התור לדיור ציבורי.
התור לזכות בסיסית.
לגג מעל הראש.
התור נגמר.
חייהם נגמרו.
ההמתנה הרגה אותם.
הסיפור המלא
זה לא גורל.
זו הפקרה מכוונת.
זו תעודת עניות מוסרית
למדינת ישראל 2024.
האנשים האלה,
שגילם הממוצע 87,
שרדו את אושוויץ.
שרדו את ברגן-בלזן.
הם ראו את הרוע
בצורתו הטהורה ביותר.
הם קמו מהאפר.
הם צעדו בצעדות המוות.
ונשארו בחיים.
הם באו לכאן.
בנו כאן מדינה.
גידלו משפחות לתפארת.
עבדו קשה כל חייהם.
שילמו מיסים.
היו אזרחים נאמנים.
ומה הם מבקשים
בשנותיהם האחרונות?
לא עושר.
לא מותרות.
לא הכרה מיוחדת.
בסך הכל, פינה שקטה.
דירה קטנה וצנועה.
מקום לקרוא לו בית.
לחיות את שארית ימיהם
בביטחון ובכבוד המינימלי.
ומה המדינה עונה להם?
'תמתינו בתור'.
'הנה לכם מספר'.
'נחזור אליכם'.
אותה מדינה שיודעת
למצוא תקציבי עתק
לכל כך הרבה דברים.
למטוסים.
למשרדים.
לכיבודים.
פתאום, כשזה מגיע
לחוב הבסיסי ביותר שלה,
היא מגלה קוצר יד.
היא מוצאת תירוצים.
היא גוררת רגליים.
2,500 סיפורי חיים
נגדעו בהמתנה.
תחשבו על המספר הזה.
תנו לו לשקוע.
זה כמו עיירה שלמה שנמחקה.
מאחורי כל מספר
היה אדם.
שם.
פנים.
זיכרונות.
אישה שרצתה לארח
את הנכדים לשבת.
במטבח משלה.
גבר שרצה לקרוא עיתון
על מרפסת קטנה.
בכורסה שלו.
חלומות קטנים.
אנושיים.
שנקברו תחת הררי
בירוקרטיה אטומה ולב אטום.
איך אנחנו מעזים
להסתכל במראה?
איך אנחנו מעזים
לדבר על 'זיכרון השואה'
בטקסים ממלכתיים מפוארים?
כשהזיכרון החי,
הנושם והכואב,
נרמס במסדרונות
משרדי הממשלה.
זו לא שאלה של כסף.
זו שאלה של ערכים.
זו שאלה של סדרי עדיפויות.
איזו מין חברה אנחנו
אם אנחנו מפקירים כך
את הגיבורים האמיתיים שלנו?
מה יותר קדוש
מהחוב שלנו
לדור המייסדים הזה?
הם לא צריכים את הרחמים שלנו.
הם צריכים את המעשים שלנו.
הם דורשים צדק.
לא מבקשים טובה.
זו הזכות שלהם.
והחובה שלנו.
עכשיו.
לפני שיהיה מאוחר מדי
גם עבור אלפי הנותרים
שעדיין מחכים בתור.
שעדיין נאחזים בתקווה.
הזווית שלנו
השתיקה שלנו
היא שיתוף פעולה.
היא הסכמה שבשתיקה
עם העוול המתמשך הזה.
אסור לנו לשתוק יותר.
אסור לנו להסכים לזה.
הסיפור הזה חייב לצאת החוצה.
המספרים האלה חייבים לצרוח.
שתפו את הפוסט הזה.
בכל מקום.
בכל פלטפורמה.
דברו על זה עם חברים.
עם משפחה.
תייגו את נבחרי הציבור.
דרשו מהם תשובות.
דרשו מהם מעשים.
אל תתנו לסיפור הזה
להיקבר בדוח נוסף.
אל תתנו להם להיעלם
בשקט, בתור הארור הזה.
כי לכל אחד ואחת מהם
מגיע למות בכבוד.
בבית.
לא ברשימת המתנה.
